ארכיון חודשי:

צימחונות וטבעונות

לכל אוכל שאנחנו אוכלים יש ״משקל״ מסויים שאנחנו מרגישים בגוף אחרי שאכלנו אותו.

לבשר בקר יש את המשקל הכי כבד, אחריו לבשר עוף, דגים, ובסוף צמחים, להם יש את המשקל הכי קל.

ברמה הכי בסיסית של הגוף, אפשר לפרש את הכבדות פשוט כתגובה של הגוף לאוכל – כדי לעכל בשר נדרש הכי הרבה מאמץ מהגוף ולכן יש תחושה כבדה, לעומת עיכול של צמחים שהוא יותר קל ולכן גם התחושה יותר קלילה.

אבל את תחושת הכבדות אפשר לנסות להבין גם ע״י הסתכלות על הדרך שעשה האוכל שלנו עד שהגיע לצלחת, ולגלות שיש יחס הפוך בין רמת המורכבות של ה״מוצר״ שאנחנו אוכלים, לבין ה״משקל״ שהוא מרגיש לנו בגוף אחרי שאכלנו.

צמחים הם הכי פשוטים מבחינת המורכבות הביולוגית שלהם, ולכן הכי קלים, ואח״כ נמצאים, בדרגת מורכבות הולכת וגדלה, דגים, עופות, ויונקים, שהם היצורים הכי מפותחים, מבחינה אבולוציונית או מכל בחינה אחרת, שאותם אנחנו אוכלים.

כידוע, קיים בטבע חוק שימור אנרגיה, שאומר שאנרגיה אף פעם לא הולכת לאיבוד, היא רק מותמרת לאנרגיה מסוג אחר. אפשר להניח שככל שה״מוצר״ שאנחנו אוכלים יותר מורכב, כך הושקעה יותר  אנרגיה ״בונה״ ביצירתו, ולכן גם מושקעת יותר אנרגיה ״הורסת״ בפגיעה בו.

ב״בונה״ ו״הורסת״ הכוונה לא להגדרה שיפוטית של ״טוב״ ו״רע״, אלא ל״כיוון״ – האם הכיוון הוא כיוון של התפתחות וצמיחה, או כיוון של ניוון וכיליון.

כאשר אנחנו רואים את עצמנו כנפרדים מהיקום ומשאר הברואים, אין מבחינתנו שום חשיבות לשאלה האם משהו ״אחר״ שהוא לא אנחנו נבנה או נהרס. לעומת זאת, כאשר אנחנו מבינים שאנחנו חלק בלתי נפרד מהיקום, ושאנרגיה ״הורסת״ שהושקעה כדי לפגוע בגוף אחד, יכולה להשפיע בצורה כלשהי על הגוף שלנו, בגלל חוק שימור האנרגיה שמחבר בין הגופים ביקום, אנחנו יכולים לראות את הקשר שבין תחשות הכבדות שאחרי האכילה לבין הפגיעה במורכבות מסויימת שקיימת בטבע.

כאמור אין פה קביעה שיפוטית של טוב ורע, אלא שאלה אישית שכל אחד צריך לשאול את עצמו – מה הכיוון שאליו אני רוצה להתקדם. האם אני רוצה להעמיק את הניפרדות שלי ולהגדיל את ההזדהות שלי עם הגוף הפיזי שלי, או להתקרב לבורא עולם, בניסיון להתעלות מעל הקיום הפיזי, כדי לחוות יותר אחדות עם הקיום ועם כל הנבראים.

אפשר לבחון את הנושא גם מזווית נוספת יותר רוחנית או פילוסופית. אם מניחים שככל שהיצור יותר מפותח, כך גם התודעה שלו יותר מפותחת, ולכן גם הסבל שהוא חווה יותר גדול, אפשר לפרש את האנרגיה ה״הורסת״ שנדרשת כדי להביא מוצר מסויים אלינו לצלחת, כתחושת סבל סובייקטיבית של אותו יצור. וגם פה נשאלת השאלה – האם אנחנו רואים את עצמנו כיצורים נפרדים משאר היצורים ביקום, שאדישים לסבל של יצורים אחרים, או שקשר כלשהו בין תחושה סובייקטיבית של יצור אחד לבין תחושה של יצור אחר.